דחיית בקשה להארכת מועד הגשת ערעור על גז"ד שניתן 3 שנים קודם לכן

א. כללי

מונחת בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור כנגד פסק הדין של בימ"ש צבאי יהודה בתיק 3282/02, אשר בו הורשע המבקש בשורה ארוכה של עבירות, שעניינן חברותו בחזית הדמוקרטית, הקמת חולייה צבאית, גיוס חבריה ועמידה בראשה, אימון חברי החוליה באמל"ח והוצאתם לפועל של שלושה פיגועי ירי, במהלכם ירו חברי החוליה לעבר כלי רכב ישראלים וצבאיים, בכוונה לגרום למותם של הנוסעים בהם. על המבקש הוטלו 33 שנות מאסר, מתוכן 27 שנים לריצוי בפועל. גזר הדין בעניינו של המבקש ניתן ביום 6/7/04, ולכן המועד החוקי להגשת הערעור חלף לפני למעלה משלוש שנים. 

ב"כ המבקש, אשר לא ייצג אותו בערכאה קמא, טוען בבקשתו כי הערעור לא הוגש במועד, מפני ש"לא הייתה קומוניקציה בין עורכי הדין לבין הלקוח", ולכן המבקש כלל לא ידע כי עומדת לו זכות הערעור, ולמד על כך רק משיחות עם אסירים אחרים. לדבריו, המבקש אינו דובר עברית ובמהלך מאסרו לא זכה לביקורי משפחתו, ולכן "לא ידע מה באמת יש בתיק". הסנגור מוסיף וטוען כי קיים "פגם בולט ומהותי בפסק הדין", ולאור אי הצדק שנגרם למבקש במהלך ההליך בערכאה קמא, נכון יהיה במקרה זה להאריך המועד - חרף האיחור המשמעותי בהגשת בקשה זו.

התביעה הצבאית מתנגדת לבקשה. לטענת התובע, יש לדחות את הבקשה, "הן עקב הזמן הרב עבר בין מתן גזר הדין לבין מועד הגשת הבקשה, הן עקב העובדה כי המבקש היה מיוצג במהלך משפטו והן עקב העובדה שסיכויי הערעור להתקבל, קלושים הם". לעניין זה מוסיף התובע כי  טענותיו של המבקש, הנוגעות לפגמים בייצוגו במהלך משפטו, אינן יכולות לעמוד, מפני שגם אם תתקבל הבקשה, אין מדובר במשפט חוזר, בו נשמעים כל העדים מחדש, ולכן ערכאת הערעור תהיה  כבולה להסכמות הדיוניות שהושגו בבית משפט קמא, על כל המשתמע מכך.

ב. המסגרת הנורמטיבית

המועד להגשת ערעור נקבע בסעיף 40ד לצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה והשומרון)(מס' 378), תש"ל - 1970, ונאמר בו כי המועד הוא 30 יום מיום מתן פסק הדין. סעיף 40ה עוסק בהארכת מועדים להגשת ערעור, וזה לשונו:

       "הנשיא או המשנה לנשיא של בית המשפט הצבאי לערעורים רשאי, לפי יוזמתו או לבקשת מערער להרשות הגשת ערעור לאחר שעברו התקופות האמורות בסעיף 40ד".

מה הם השיקולים שיש לשקול בבואנו לדון בבקשה להארכת מועד? ניתן ללמוד על כך מהפסיקה של בית המשפט העליון בסוגיה זו, אשר מוסדרת בסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982. ככלל, הנטל על מבקש הבקשה להארכת מועד אינו גבוה, וכך נוסחה ההלכה בסוגיה זו בעניין ברנס:

"... הנטל החל על המבקשים בהליך מסוג זה אינו נטל כבד במיוחד. כך, אם נוכח העובדה כי אין הדין דורש קיומו של "טעם מיוחד" לשם הארכת מועד בדין הפלילי (ראו סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982; אם נוכח העובדה כי מבקש האורכה הנו הנאשם שהורשע בפלילים ויש לשמר את מעמדו וכוחו אל מול המדינה-המאשימה. זאת ועוד: יש ליתן משקל לנסיבות נוספות בהליכים מסוג זה כמו למשל נסיבות אישיות הקשורות במבקשים כבמקרה דנן. לבסוף, יש ליתן משקל ראוי - ואף משקל של ממש - לסיכויי ההליך, שכן בלא סיכויים טובים להליך יקשה על הארכת המועד אפילו יש טעם מספק לאיחור כשלעצמו. מאזן שיקולים שונים אלו מוביל למסקנה כי ככל שמשך האיחור הולך וגובר, כך הולך וכבד הנטל על מבקש האורכה". (בש"פ 9473/06 גוליה ברנס ואח' נ' מדינת ישראל,  תק-על 2007(1), 2202 ,עמ' 2204).

שיקול נוסף שיש לשקול הוא היציבות של ההליכים המשפטיים וסופיות הדיון בהם, וכך נוסחו הדברים בעניין עצמון:

"...בין היתר, ראוי להתחשב בכלל המקובל עלינו, כי יש להציב גבול להתמשכותם של הליכים, וכי יש לחזק את היציבות הנדרשת בסיום נחזה של הליכים על כל המשמעויות הנובעות מכך; יש לתת את הדעת לסיבות ולגורמים שבעטיים הוגש הערעור באיחור. אם היה זה בשל גורמים שבשליטת המערער, כגון רשלנות וזלזול בטיפולו בעניין, או שמא היה זה בשל סיבות לא צפויות, שלמערער לא הייתה שליטה בהן". (ב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 353, 357).

אכן, מקובל, במיוחד במשפט הפלילי, שלא "לנעול דלתות" בפני המערער מנימוקים פרוצדוראליים גרידא וכי היעד המרכזי של ההליך הינו לחשוף את האמת העובדתית, בכדי שייעשה הדין והצדק עם המתדיין מחד והציבור מאידך. אולם, הארכת מועדים בלתי מבוקרת עלולה לפגוע פגיעה קשה בעקרון סופיות הדיון וביציבות ההליך השיפוטי. על כן, הארכת מועד להגשת ערעור תינתן בהתחשב בתקופת האיחור ואף בטעם שהביא אליה, וככל שמדובר באיחור גדול יותר, נדרשים טעמים משכנעים יותר כדי להצדיק הארכת מועד (ראו עוד: ב"ש איו"ש 41/01 דיב נ' התוב"ץ; ב"ש 3883/06 אבו עישה נ' התוב"ץ; ב"ש איו"ש 2690/05 בצלאת נ' התוב"ץ).

ג. מן הכלל אל הפרט

על רקע האמור לעיל, נבחן את הנסיבות שלפנינו. מדובר כאמור באיחור ניכר, של למעלה משלוש שנים, ונדרשים נימוקים כבדי משקל במיוחד על מנת להצדיק הארכת מועד לאחר חלוף תקופה כה ממושכת. לא די בנימוקים כלליים של מניעת עיוות דין והצורך בעשיית צדק, אלא יש צורך שיהיה בנימוקים הללו כדי להניח תשתית לקיומו של עיוות דין ממשי אשר יהיה בו כדי להצדיק את הארכת המועד המבוקשת. הפכתי והפכתי בנימוקי הבקשה, ולא מצאתי כי הונחה בהם התשתית הנדרשת לביסוס הטענה של עיוות דין.

הטענה העיקרית בבקשה, עניינה בייצוג הכושל של המבקש ע"י הסנגורים שייצגו אותו בעבר, אשר בא לידי ביטוי בין היתר בהסכמה דיונית על הגשת ראיות. אין ממש בטענה זו. מדובר בפרקטיקה מקובלת במשפטים פליליים, וגם ב"כ המבקש ציין בהודעת הערעור כי הגשת ראיות בהסכמה הינה פרקטיקה מקובלת באזורנו. אין מדובר בייצוג כושל, וודאי שאין מדובר בעיוות דין. לא למותר לציין לעניין זה כי באי כוחו של המבקש בעבר הינם עורכי דין ותיקים ומנוסים, אשר מופיעים תדיר בבתי המשפט הצבאיים, וחזקה עליהם כי ייצגו נאמנה את מרשם. יפים לענייננו דברים שנאמרו ע"י בית משפט זה בב"ש איו"ש 2690/05 בצלאת נ' התוב"ץ:

"...טענתו של ב"כ המבקש בדבר התרשלותם של עורכי הדין הקודמים של המבקש וכי אין לפגוע במבקש בשל כך, אפילו נכונה היא, אינה יכולה להתקבל. ברגיל, ובתיקי פשעים חמורים בפרט, מיוצגים הנאשמים על ידי עורכי דין, ואם תתקבל טענה זו, הרי שלעולם לא ניתן יהי לדחות בקשה להארכת מועד אשר תוגש על ידי עורך דין אחר, אשר לא ייצג את הנאשם בערכאה הראשונה".

טענתו של המבקש, לפיה לא ידע כי עומדת לו זכות הערעור, אינה סבירה אף היא. מן המפורסמות כי הנאשמים בעבירות ביטחוניות מתייעצים בינם לבין עצמם, והמידע בדבר הרשעות שונות ורמות ענישה, עוברות בבתי הכלא מפה לאוזן (ראו את שנאמר על כך בעניין בצלאת הנ"ל). במיוחד אמורים הדברים כאשר מדובר במי שהיה מיוצג לאורך כל ההליך, עד למתן גזר הדין, וכאשר זכות הערעור נרשמה בהדגשה בסוף גזר הדין.

יתירה מזו, לאחר שעיינתי בפסק הדין של בימ"ש קמא, ובהודעת הערעור שצורפה לבקשה, באתי לכלל מסקנה כי הסיכוי לקבלת הערעור קלוש ביותר. הכרעת הדין הינה מפורטת ומבססת היטב את הרשעתו של המבקש בעבירות אשר יוחסו לו. גם גזר הדין, כפי שניתן, מנומק היטב וניכר כי נשקלו בו הן שיקולים לקולא והן שיקולים לחומרה, תוך מציאת איזון ראוי ביניהם.

בנסיבות הללו, נוכח כל האמור לעיל, בשים לב לזמן הרב שעבר ממתן פסק הדין, וליתר השיקולים שפורטו לעיל, החלטתי שלא להיעתר לבקשה להארכת מועד.